למה דעכה מצוות קרבן פסח
ברור מאליו שחורבן בית המקדש וההגבלות
שהוטלו על נגישות יהודית לירושלים
בכלל ולהר הבית בפרט על ידי הכובשים המזדמנים תרמו לביטול המצווה.
מבחינה הלכתית חורבן הבית לא מנע הקרבת
קורבנות כולל קרבן הפסח. לפי הרמב"ם נשמרה קדושת הר הבית והוא גם פסק שלא
רק שקרבן הפסח מותר אלא חובה להקריבו בהר הבית. בידינו הוכחות לקיום קרבן
הפסח גם לאחר החורבן. רבן גמליאל שחי מאה שנה לאחר החורבן צווה על עבדו
לצלות את קרבן הפסח (פסחים פ"ז ע"ב).
השליט הביזנטי יוסטנינוס קיסר הוציא צו
האוסר על היהודים להקריב את קרבן הפסח ומדובר במאה השישית לספירה הרבה
מעבר לחורבן הבית.
עם אבדן עצמאות ישראל, פיזור היהודים
בגולה, והרדיפות מהן סבלו שאריות הקהילות היהודיות בארץ מצד שליטים נוצרים
ומוסלמים שביקשו להוכיח מבחינה פיזית כרוחנית שיראתם ירשה את היהדות, נותר
הר הבית מחוץ לתחום ליהודים.
בנוסף למכשולים הפוליטיים והפיזיים,
יהודים שומרי מצוות היו מוטרדים מבעיות הלכתיות כגון טומאה. הרמב"ם כבר
פסק שאם היהודים טמאים ברובם ניתן להקריב מתוך טומאה (הלכות בית הבחירה
ט"ז) אבל הדאגה נותרה. התעוררה השאלה איך ניתן לקבוע את ייחוסם של הכוהנים
ואיך ניתן לבנות מזבח בלי להשתמש בכלי גזית כפי שצוותה התורה. כך כפי
שהיהודים וותרו על חלומותיהם לגבי שלטון יהודי וצבא יהודי וקיום מצוות
התלויות בארץ גם מצוות קרבן פסח נשכחה מתוך ההבנה שחייבים להמתין למעשי
נסים שיובילו לשיבת ציון ובניית בית מקדשנו.
חלום חידוש קרבן הפסח נותר בגדר חלום
גם לאחר שחרור ירושלים במלחמת ששת הימים. מטעמים מדיניים העדיפה ממשלת
ישראל להפקיד את הר הבית בידי הואקף המוסלמי וכמו בסוגיות דתיות אחרות
הדבר שכנע את ההנהגה הדתית לאמץ גישה זהירה ולדחות התעסקות בחידוש קרבן
הפסח.
